אני תושב רמת גן לשעבר. עד לא מזמן חיי היו רגילים: עבדתי כטכנאי מערכות מיזוג, התפרנסתי בכבוד, גרתי עם משפחתי בדירה בבניין. אבל הכול השתנה ביום אחד, כשאיראן שיגרה מטח טילים לעבר ישראל.
אחד הטילים פגע ישירות בבניין שלי. הדירה שבה גרתי נהרסה לחלוטין. הייתי בפנים כשזה קרה — נפצעתי קשה ברגל ובגב, והעברתי שבועות בבית החולים. מאז, אני סובל מכאבים כרוניים ואובדן תפקוד שמונעים ממני לחזור לעבודה. אין לי הכנסה, אין לי חסכונות, ואין לי בית.
המדינה אמנם פינתה אותנו לזמן קצר לבית מלון. לאחר מכן נאלצתי לעזוב, בלי שום אלטרנטיבה. כרגע אני מתגורר אצל חבר טוב, יחד עם משפחתו, בדירה קטנה וצפופה. אנחנו ישנים על מזרנים בסלון, בלי פרטיות, בלי שקט, ובלי אופק.
אני לא מבקש רחמים — רק הכרה. אני אזרח שנפגע בפעולת איבה, איבד את ביתו ואת יכולתו להתפרנס.

יעל, אמא לשלושה ילדים. בעלי במילואים כבר חודשים ארוכים, ואני לבד. הגדולה שלי, שתמיד הייתה לי לעזר, ילדה רגישה וחכמה, נכנסה לסטרס עמוק בזמן ההפגזות הבלתי פוסקות, בנוסף לדאגה לאביה, תחושת חוסר ביטחון. הפסיקה לצאת מהבית ולהפגש עם חבריה, כל רעש הכי קטן מקפיץ אותה.
כרגע אני עובדת במשרה חלקית כדי להיות שם בשביל הילדים, אבל המציאות קשה: בקושי מצליחה להחזיק את הבית כלכלית ונפשית.
אין לי אפשרות לממן טיפול רגשי לילדה, למרות שהוא הכרחי. אני מרגישה מתוסכלת מאוזלת היד של המדינה במקרה שלי, שממענת למצוא לביתי טיפול מתאים.

אני נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. אני עצמאי - עבדתי כמוביל באזור הדרום, והתפרנסתי בכבוד.
לפני כחצי שנה, בדרכי חזרה מהובלה באזור הר חברון, מחבלים פתחו בירי לעבר הרכב שלי. הכדורים פגעו בשמשה הקדמית, ואני, מתוך בהלה, סטיתי מהכביש והתנגשתי בגדר ההפרדה. נפצעתי ביד ובכתף, והרכב - טוטאל לוסט. אין לי את האמצעים לרכוש רכב חלופי.
מאז התקרית, אני לא עובד. אין לי רכב, אין לי ביטוח שמכסה את הנזק, ואין לי הכנסה. המשפחה שלי מתקיימת זמנית מתרומות של קרובים.
המדינה, שאמורה להגן על אזרחיה, כשלה. אני נפגעתי בפעולת איבה. אך אין לי סיוע ולא תשובות.
אני לא מבקש טובות. רק את מה שמגיע לי לפי החוק והצדק: הכרה מלאה כנפגע פעולת איבה, סיוע בשיקום, ותמיכה כלכלית עד שאוכל לחזור לעבוד.